ארגונים שונים, בתי ספר ובני משפחותיהם של הקורבנות מחפשים מידע על הנספים בארכיונים שונים (בין היתר במרכז המידע של יד ושם בירושלים). לאחר איסוף המידע מכין דמינג קוביית בטון בגודל 10סנטימטר על 10סנטימטר ומחבר אליה לוחית פליז עליה נחרטים הפרטים הבאים:
בכותרת "כאן גר/ה..." או "כאן חי/ה..."
שם הנספה
שנת לידה
מה עלה בגורלו (לרוב על פי תאריך המוות או המשלוח למחנה)
דמינג עדיין חורט כל שם בעצמו על קוביות הפליז ומודה שלפעמים זולגות דמעות מעיניו כשהוא לומד על גורל הקורבנות: "חשוב לי שזה לא יהפוך למפעל זכרון תעשייתי, לכן אני עושה כמעט הכל לבד" סיפר פעם. לאחר יצירתה משולבת האבן במדרכה, ממש בפתח הבית בו התגורר הנספה.
המימון להנחת אבני הנגף (שכן מחירה של כל אבן מגיע ל95 אירו) מגיע לרוב ממועצות אזוריות או מהציבור הרחב. לדמניג חשוב להפוך את תהליך הנחת הגל-עד לפרויקט למידה, במיוחד עבור הנוער. כך נולדים בבתי ספר מיזמים, שבמסגרתם התלמידים לומדים על גורל אחד הקורבנות שהתגורר בקרבתם, ודרך סיפורו האישי מרחיבים ומפנימים את מה שאירע בתקופה האפלה ביותר בהיסטורית ארצם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה