הביקורת כלפי הפרוייקט

. בקהילה היהודית, היוזמה הפרטית של דמניג נתקלה תחילה בהתנגדות גדולה. נשיאת הקהילות היהודיות בגרמניה, שרלוטה קנובלוך, שפכה קיטונות של ביקורת על הפרויקט ואמרה ש"חייבת להיות דרך אחרת להיזכר בקורבנות השואה מלבד צורה אותה ניתן לרמוס ברגליים". קרובי המשפחה של קורבנות שואה אינם שותפים לדעת קנובלוך, ורבים מהם החלו לממן הנחת אבן נגף לזכר יקיריהם. דמניג מצידו משיב לביקורת בדרך מקורית: "כל אחד שנעצר ליד אבן נגף וקורא אותה, בעצם מרכין את ראשו לזכר הקורבן".

כמה ערים, ביניהן מינכן, סירבו לאפשר הנחת שטולפרשטיינה (שטולפרשטיין ברבים) מסיבות פוליטיות. בערים אחרות התקבל האישור רק לאחר דיונים ארוכים.

בסופו של דבר הוחלט על פשרה, לפיה יונחו אבני נגף רק אם בעל הבית וקרובי הנספים מסכימים על כך. היו בעלי בתים שהתנגדו להנחת שטולפרשטיינה לפני בתיהם, מחשש שהתזכורת היומיומית לשואה תפגע בערך הנכס. במקרה אחד בקלן הרחיקו אבן-נגף מפתח הבית לקצה המדרכה.
" כ-80 אחוז של הציבור תומך בי תמיכה נלהבת", מעריך דמניג, שבכל זאת כבר קיבל שני איומים על חייו. למרות זאת הוא נחוש להתמיד במפעלו. "אני כבר לא מסוגל לעשות משהו אחר". למרות ההתנגדות ההתחלתית הפרויקט, שקיבל את ברכת מוסד "יד ושם", צובר תאוצה.