השטולפרשטיין

שְטוֹלְפֶּרשְטַיין בגרמנית פירושה: אבן נגף. שם זה ניתן לפרוייקט ההנצחה המתמשך בערים שונות בגרמניה ואוסטריה. פרוייקט ההנצחה שיצר האמן גונטר דמינג, הן אבנים ששקועות במדרכות ערים שונות במטרה להזכיר לעוברים ושבים את קרובנות הנאצים. את אבני הנגף המבצבצות בצבע זהוב בוהק ניתן למצוא מול בתי מגורים, בתי ספר ובכניסות לחנויות יוקרתיות.
כל אבן היא למעשה גל-עד קטן, אנדרטה פרטית לקורבן שואה שהיה לו קשר כלשהו למקום בו הונחה האבן. האנדרטאות הצנועות האלה פזורות כיום ב1900 כפרים וערים ברחבי גרמניה. על 100 סנטימטרים רבועים מצויינים באופן צנוע רק השם, תאריך הלידה ותאריך ונסיבות מותו של הקורבן שהתגורר, עבד או למד באותה כתובת. אך דווקא הפשטות של אבני הזיכרון הללו היא הסיבה להתפשטותן המהירה, והעובדה שניתן למצוא אותן כיום בכל רחבי גרמניה היא סוד יעילותן.

לדעת דמניג, כמו לדעת רבים אחרים, לפרוייקט יתרון בולט אחד: "כשבונים את האנדרטאות הגדולות, אפשר לבחור פשוט לא להגיע לשם או להניח זר פעם בשנה". אבל לדמניג חשוב להראות שאנשים שיתפו פעולה לכל הפחות באופן סביל עם הנאצים; שהיו צריכים לדעת שהשמדת היהודים התרחשה בכל שכונה בארצם. ולכן הוא מציב כיום את אבני הנגף שלו, שבולטות מעט מעל פני המדרכה, בעזרת מימון ציבורי או פרטי . "זכר הקורבן ממשיך להתקיים כל עוד ששמו לא נעלם", מסביר דמניג את המניע העיקרי שעומד מאחורי יצירות האומנות, שהפכו עם השנים למפעל חייו.

תהליך יצירת האבנים

ארגונים שונים, בתי ספר ובני משפחותיהם של הקורבנות מחפשים מידע על הנספים בארכיונים שונים (בין היתר במרכז המידע של יד ושם בירושלים). לאחר איסוף המידע מכין דמינג קוביית בטון בגודל 10סנטימטר על 10סנטימטר ומחבר אליה לוחית פליז עליה נחרטים הפרטים הבאים:

בכותרת "כאן גר/ה..." או "כאן חי/ה..."

שם הנספה

שנת לידה

מה עלה בגורלו (לרוב על פי תאריך המוות או המשלוח למחנה)

דמינג עדיין חורט כל שם בעצמו על קוביות הפליז ומודה שלפעמים זולגות דמעות מעיניו כשהוא לומד על גורל הקורבנות: "חשוב לי שזה לא יהפוך למפעל זכרון תעשייתי, לכן אני עושה כמעט הכל לבד" סיפר פעם. לאחר יצירתה משולבת האבן במדרכה, ממש בפתח הבית בו התגורר הנספה.

המימון להנחת אבני הנגף (שכן מחירה של כל אבן מגיע ל95 אירו) מגיע לרוב ממועצות אזוריות או מהציבור הרחב. לדמניג חשוב להפוך את תהליך הנחת הגל-עד לפרויקט למידה, במיוחד עבור הנוער. כך נולדים בבתי ספר מיזמים, שבמסגרתם התלמידים לומדים על גורל אחד הקורבנות שהתגורר בקרבתם, ודרך סיפורו האישי מרחיבים ומפנימים את מה שאירע בתקופה האפלה ביותר בהיסטורית ארצם.

התפתחות הפרוייקט

לאחר הבשלת הרעיון בשנים 1993-1992, הונחו אבני-הנגף הראשונות בכנסיית האנטוניטים בקלן, בעידודו של הכומר באותם הימים. ב-1995 הניח דמינג באופן נסיוני ומבלי לקבל רשות את האבנים הראשונות ברחובות קלן, ומאוחר יותר באותה השנה גם בקרויצברג, שכונה בברלין. ב-1996 הוא הניח 55 אבנים בברלין במסגרת פרוייקט "אמנים מחפשים את אושוויץ". כעבור 4 שנים, לאחר שהוסרו המכשולים הביורוקרטיים, הוא קיבל רשות להניח עוד 600 אבני-נגף בקלן.

עד תחילת 2005 הונחו 1,400 אבני-נגף בקלן, וערים נוספות הביעו עניין בהצטרפות לפרויקט. בברלין היו בסוף ספטמבר2006 1,302 אבנים ובהמבורג 1,600, בין השאר גם לזכרם של הומוסקסואלים וחסרי בית שנרצחו בידי הנאצים.
נכון לסוף אוקטובר 2006 הניח דמניג מעל 9,000 אבנים בכ-190 יישובים בגרמניה ובאוסטריה, וכן באיטליה ובהולנד. ברוב המקרים קבוצות מתנדבים מן הקהילה עוסקות במחקר ובאיסוף המידע, ואבנים מציינות קורבנות הנאצים מקהילות שונות (צוענים, אנשים שהומתו במסגרת תוכנית האותנסיה הנאצית, אסירים פוליטיים וכדומה). הנחת אבני-נגף שתוכננה להתקיים בפולין ב-1 בספטמבר 2006 בוטלה, כיוון שבוטלה ההרשאה לכך. ביוני 2007 מתוכננת הנחת אבני הנגף הראשונות בהונגריה.

הביקורת כלפי הפרוייקט

. בקהילה היהודית, היוזמה הפרטית של דמניג נתקלה תחילה בהתנגדות גדולה. נשיאת הקהילות היהודיות בגרמניה, שרלוטה קנובלוך, שפכה קיטונות של ביקורת על הפרויקט ואמרה ש"חייבת להיות דרך אחרת להיזכר בקורבנות השואה מלבד צורה אותה ניתן לרמוס ברגליים". קרובי המשפחה של קורבנות שואה אינם שותפים לדעת קנובלוך, ורבים מהם החלו לממן הנחת אבן נגף לזכר יקיריהם. דמניג מצידו משיב לביקורת בדרך מקורית: "כל אחד שנעצר ליד אבן נגף וקורא אותה, בעצם מרכין את ראשו לזכר הקורבן".

כמה ערים, ביניהן מינכן, סירבו לאפשר הנחת שטולפרשטיינה (שטולפרשטיין ברבים) מסיבות פוליטיות. בערים אחרות התקבל האישור רק לאחר דיונים ארוכים.

בסופו של דבר הוחלט על פשרה, לפיה יונחו אבני נגף רק אם בעל הבית וקרובי הנספים מסכימים על כך. היו בעלי בתים שהתנגדו להנחת שטולפרשטיינה לפני בתיהם, מחשש שהתזכורת היומיומית לשואה תפגע בערך הנכס. במקרה אחד בקלן הרחיקו אבן-נגף מפתח הבית לקצה המדרכה.
" כ-80 אחוז של הציבור תומך בי תמיכה נלהבת", מעריך דמניג, שבכל זאת כבר קיבל שני איומים על חייו. למרות זאת הוא נחוש להתמיד במפעלו. "אני כבר לא מסוגל לעשות משהו אחר". למרות ההתנגדות ההתחלתית הפרויקט, שקיבל את ברכת מוסד "יד ושם", צובר תאוצה.

זכרון השואה מחלחל לבית הספר בברלין ותלמידיו- השפעת האנדרטה

"בכיתה י' למדנו על השואה, והמורה סיפרה לנו על הפרויקט. הסתבר מאוחר יותר, שבתוך מבנה בית הספר התגורר בזמנו יהודי בשם וולטר לוונתל. מיד הכיתה החליטה שאנחנו רוצים להניח לזכרו אבן נגף", מספר כריסטיאן שטיינברג, כיום בן 20, תלמיד לשעבר בתיכון "אריך פריד" שבברלין.
תלמידי בית הספר, שבו לא למד אף לא יהודי אחד, נרתמו למשימה. הם אירגנו הקרנה של סרטי שואה, ודמי הכניסה שימשו אותם כדי לקנות את אבן הנגף הראשונה, שעלותה הייתה כ-500 ש"ח. "אלא שעם התקדמות הפרויקט הסתבר שבבניין גר לא רק יהודי אחד, אלא 14, שכולם הוכנסו למשלוח לאושוויץ ונרצחו שם. אז החלטנו שלא די באבן אחת, וחייבים לזכור את כולם", אומר שטיינברג.
במשך שנתיים, הזמינו תלמידי בית הספר עדי ראייה, ביקרו בגנזכים וארגנו אירועים כדי לאסוף את הכסף הדרוש להנחת 13 אבני הנגף הנוספות. כיום מונחות 14 אבנים בורקות בכניסת הבניין. "הרבה אנשים נעצרים שם וקוראים אותן. דבר כזה בולט לעין", אומר שטיינברג.

לאותו תלמיד לשעבר הפרויקט שינה את הדרך בה הוא חושב על השואה. "למדתי הרבה. מה שמפתיע במיוחד הוא שפתאום התחלתי לשים לב לכל אבני הנגף האחרות שמונחות ברחבי ברלין. אז הבנתי שזה קרה בכל מקום. איך הם יכלו לא לראות את מה שקרה?"

בכך אסכם את הבלוג. היה מעשיר ומעניין במיוחד לראות אדם גרמני שמקדיש את חייו להנצחת השואה ולתודעה הציבורית שהוא מעורר.